אב"ד ש' ישעיהו שנלר: פסק דין העוסק, בין השאר, בשאלות הדין שחל על הכתובה ושאלת שיערוכה של הכתובה

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

שני ערעורים וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א (כב' השופטת שפרה גליק) מיום 29.4.10 בתיקי תמ"ש 6770-08 ו  6772-08.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא:

1.         המערערים בעמ"ש 30173-06-10 והמשיבים בעמ"ש 32079-06-10 (להלן: המערערים) הינם ילדיה ויורשיה על פי דין של המנוחה ל.ר.ק ז"ל (להלן: המנוחה), אשר נפטרה ביום 18.8.08.  

המשיבים 3-1 בערעור והמערערים בערעור מטעמם (להלן: המשיבים) הינם צאצאי המנוח ז.ק ז"ל (להלן: המנוח) אשר נפטר ביום 31.12.06 ונוחלים על פי צוואתו.

גם ביחס למשיבים 6-4 נטען כי הם בין הנוחלים על פי צוואת המנוח, למרות טענת המשיב 6 כי כלל אינו נוחל וכך טענת המשיבים 4,5  כי הם נוחלים במנה ספציפית (להלן: הנוחלים הנוספים).

2.         ביום 3.2.08 הגישה המנוחה באמצעות אפוטרופסה  לגוף ולרכוש, המערער 1, תובענה לבית משפט קמא  לאיזון משאבים וגביית חוב הכתובה (להלן: תביעת המנוחה) כנגד המשיבים והנוחלים הנוספים,  וכשלאחר פטירתה באו המערערים תחתיה.

מנגד, ביום 10.3.09 הגישו המשיבים תובענה (להלן: תביעת המשיבים) לפיה המנוח היה שותף בדירה אשר הזכויות בה היו ע"ש המנוחה (להלן: הדירה).

3.         המנוח והמנוחה נשאו זל"ז כדמו"י ביום 9.11.75 וערכו ביניהם בעת הנישואין הסכם ממון (להלן: הסכם הממון) ולפיו:

               " הצדדים מצהירים בזאת כי לכל אחד מהם קניינים, נכסים וזכויות השייכים או מסורים בידי כל אחד מהם   (או יורשיו ו/או נהניו על פי כל דין או צואה) ימשיך ויהיה זכאי להם במשך הנישואין ו/או בפקיעתם ו/או במקרה פטירתו חו"ח - ולא יאוזן ביניהם".

4.         בית המשפט קבע כי מהראוי היה לסלק את תביעת המשיבים על הסף, מטעמים שונים. אך גם לגופם של דברים, קבע כי דין התביעה להידחות בקובעו כי לא נערך הסכם בע"פ בין המנוחים, לפיו המנוח יהיה שותף בדירה אשר הזכויות בה היו ע"ש המנוחה עוד טרם הנישואין, כך גם הפנה לאמור בצוואת המנוח מיום 7.11.06, בה התייחס המנוח לדירה כדירה שהייתה שייכת למנוחה עוד לפני הנישואין וכי היא זאת שזכאית לדמי השכירות ממנה. כך גם היה מודע המנוח לכך שהזכויות בדירה הועברו במתנה מהמנוחה למערערים.

עוד מצא לנכון בית המשפט קמא להוסיף: "בשולי הדברים מצאתי לנכון להוסיף כי מתוך העדויות ששמעתי (בשתי התובענות) הצטיירה בעיני רוחי אישיותיו של המנוח... כאדם דעתני מאוד, קשה, דומיננטי ואף שתלטן. באופן מיוחד היה דומיננטי מאוד ביחסיו עם המנוחה אשר ככל הנראה התבטלה בפניו".

5.         גם את תביעת המערערים לאיזון משאבים, דחה בית המשפט בהעדיפו את גירסת המשיבים לפיה הכספים שהצטברו בחשבון הבנק הינם כספי תחלוף של דירת המנוח שנמכרה, דירה שלא הייתה ברת איזון בהתאם להסכם הממון.

6.         מנגד קיבל בית המשפט את תביעת המערערים לגביית כתובתה של המנוחה.

בתביעה נטען כי המנוח חתם על כתובת המנוחה ותוספת כתובה, בסך כולל של 100,000 לירות ישראליות וכי על כן חבים יורשיו את סכום הכתובה תוך שערוכה, דהיינו, בתוספת של הפרשי הצמדה וריבית, ליום התביעה ובסך של 476,164 ש"ח.

המשיבים טענו כי המנוחה השמידה את הצוואה כאות שלא היא ולא המנוח ייחסו משמעות לכתובה, ובהיותם חילונים גמורים הסדירו את יחסיהם במסגרת הסכם הממון וכל נושא הכתובה נתפס על ידם כאקט דתי סמלי. לחלופין, המנוחה ויתרה על כתובתה משך השנים.

עוד טענו המשיבים כי אותם דמי שכירות של הדירה נשוא תביעתם, צוו על ידי המנוח למנוחה וזאת כנגד כתובתה וכי הכתובה נועדה להבטיח פרנסתה לאחר פקיעת הנישואין, אולם זאת הובטחה הן באמצעות דמי השכירות והן מפנסיית המנוח.

לבסוף טענו כי סכום הכתובה מוגזם, מדובר בנישואין שניים ובמיוחד כי המנוחה לא הייתה זכאית להצמדת הכתובה.

7.         בית המשפט קמא קבע כי הזכות לכתובה הינה חפצית וככזו עבירה לצדדים שלישיים ובכלל זה ליורשים וכי קיימת זכות ליורשי המנוחה לגבות את כתובת אימם.